בנגרדאן ממוקמת בדרום תוניסיה קרובה לגבול עם לוב. בתחילה היתה זו עיירה קטנה וסגורה. מאז מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) התקדמה בנגרדאן מיום ליום, וסוחרים החלו להימשך אל תחומה. ביציאה לכיוון העיר מדנין, בָּנוּ הצרפתים בסיס צבאי ענק לחיל השריון, והוא הכיל כ-6000 חיילים. במרחק קטן מהמחנה, מול הכביש, בנו עשרות וילות וכמה בתי-ספר וגני ילדים למשפחות מפקדי וקציני הבסיס הצמוד.

שלטונות הצבא הצרפתי, הכריזו על בנגרדאן כעיר מועדפת. הם סללו הרבה כבישים, בנו מדרכות, בתי-ספר ועוד מוסדות. הוחלט כי במשך ששת החודשים הראשונים, הבאים לגור בה, יקבלו חנם שטח אדמה לבניית בית למגורים, ושטח לחנות. ובתנאי שיבנו לפי הגודל והצורה שתוכננו מראש על ידי אדריכלי העיר. הם פרסמו זאת בכל העיתונים בתוניסיה. הפרסום לא היה רק בעיתונות, אלא גם על גבי לוחות מודעות ציבוריים, במיוחד בג'רבא, שהיתה עיר צפופה מאוד ורוב המשפחות בה היו מרובות ילדים.

יהודים וערבים קפצו על ההזדמנות, והיו שולחים שניים-שלושה ילדים לבנגרדאן, כדי להירשם ולקבל אישורים ותכניות לבית ולחנות. יהודים רבים החלו להגיע מהערים שבדרום המדינה ובפרט מג'רבא. גם נוצרים הגיעו ממדינת מלטה, רובם בנאים, רצפים וטייחים, והם שנתנו דחיפה להקמת העיר במהירות המירבית, עד שתוך תקופה קצרה נעשתה בנגרדאן לעיר חדשה.

בית-הכנסת של העיר בנגרדאן נבנה ביוזמתו של הגאון רבי אבא שאול חדאד זצ"ל , שהיה רבה הראשי של העיר בנגרדאן. בית כנסת זה היה מיוחד ביופיו. על קירותיו, מלמעלה למטה, היתה קרמיקה איטלקית צבעונית ופרחונית, והעיבוד של ארון הקודש היה עשוי בסגנון עתיק. תיבת החזן היתה מסוגננת, מגולפת, גבוהה, רחבה וארוכה - ממש מושלמת ביצירתה. גם המושבים היו מותאמים בסגנונם לארון הקודש והתיבה.

במקום מושבו הקבוע של רבי מעתוק חטאב זצ"ל, היתה מחוברת מצבה משיש, אשר היה חרוט עליה "זה מקומו של הרב והדיין רבי מעתוק חטאב זצ"ל". קופת הצדקה היתה מוצבת מתחת למצבת השיש, ועל השיש היה מחובר קולב מתכת שהיה מחזיק נר נשמה גדול מזכוכית, שהודלק בשמן זית, מונח בתוך טבעת מכסף המחוברת בשלוש שרשראות אל טבעת רחבה, עליה חרוט שמו של הרב זצ"ל. הנר היה דלוק כל השנים לזכר רבי מעתוק זצ"ל שהיה רבה הראשי של העיר בנגרדאן.

האוכלוסייה היהודית בבנגרדאן הלכה וגדלה, והילדים התרבו. הגאון רבי נסים כהן זצ"ל ׁ, יחד עם הגאון רבי מכלוף יאנה זצ"ל, שרתו ביחד כרבני העיר אחרי שקבלו את המינוי מהרה"ג רבי חיים חורי זצ"ל . הם היו מלמדים את הילדים מכיתה א' עד לכיתות הגבוהות. היתה להם הצלחה מרובה בלימוד התלמידים וקידומם לשמחת ההורים. 

במלחמת העולם השניה, בששת החודשים שהיו הגרמנים בתוניסיה מסוף שנת תש"ב (1942) ועד תחילת שנת תש"ג (1943), מרבית יהודי בנגרדאן עזבו את העיר אחרי כיבוש האזור על ידי הגרמנים. העיירה ממוקמת ליד גבול לוב ומחנות הצבא הגרמני התמקמו שם. כתוצאה מכך, העיר הופצצה על ידי בעלות הברית שרצו לפגוע בגרמנים. עקב המלחמה שהתחוללה בעיר, היהודים העדיפו לעזוב את בתיהם ולברוח.

מרת אוכייה סבג הי"ו סיפרה שאביה חואתי עטון ז"ל נפטר באחד הלילות החשוכים בהם העיר הופצצה, אם כי לא ישירות מההפצצה. ג'רבא היתה רחוקה מהגבול ומהלחימה בין הגרמנים לאנגלים, לכן המשפחות העדיפו לברוח למקום בטוח יותר. רוב יהודי בנגרדאן התרחקו עד ג'רבא וחלק הצפינו רק עד זרזיס. חלק מהמשפחות שכרו דירות וחלק חזרו לקרוביהם. משפחת עטון מזרזיס השאירה בית גדול למשפחות שברחו מבנגרדאן ללא שום תמורה, כדי שיהיה להם מקום מחסה מחוץ לבנגרדאן. 

מר כדרון דיעי ז"ל היה דרכון אנגלי, כמו לשאר בני משפחות דיעי שגרו בתוניסיה. מבחינת הגרמנים, כל בעל דרכון אנגלי היה נחשב עבורם ככוח אויב. כדרון שחשש שייתפס בדרכו לזרזיס עם דרכונו האנגלי, נפרד משאר המשפחה וברח דרך המדבר עם ג'יפ, כשמשפחתו נסעה בדרך הרגילה והמסודרת על עגלה. שרה פנש הבת של כדרון סיפרה שהם הגיעו למָאשָה אשתו של כָלְפָאנִי חדאד פנש בזרזיס ושם במשך שבועיים אכלו לחם, שמן זית וזתים.  כלפאני היה בעל שדות של עצי זית רבים בזרזיס, ומהם שרדו את חודשי המלחמה. זה היה המעט שיכלו להשיג באותה תקופה של ההפצצות. המשפחה של כדרון שהתה כשבועיים אצל מאשה, ואחר כך המשיכו לג'רבא, שם הם שכרו דירה במשך כחצי שנה.  אחרי המלחמה, לאט לאט חזרו לשגרה.


בבנגרדאן התורה היתה העיקר והעבודה האמצעי. בערבים היו היהודים שמסיימים יום עמלם הולכים לבית הכנסת ולומדים שם ארבע אמות הלכה עם רבני העיר רבי נסים כהן (שעלה ארצה בשנת תש"ח - 1948) ורבי מכלוף יאנה (שעלה ארצה בשנת תשי"ז - 1957). בין הלומדים, הצטופפו התלמידים רבי חויתה וזאן שבהמשך מונה לרב העיר, רבי שושן כלפון, רבי חואתי בוכריץ, הבנים של רבי שאול חדאד זצ"ל, רבי מסעוד ברבי ועוד. 

רבי חויתה וזאן מסר שיעורים לציבור תושבי העיר. בימי שבת אחרי מנחה, היה מעביר שיעור קבוע בנ"ך לציבור הרחב בסוכת בית הכנסת. השיעור נחל הצלחה רבה. הציבור היה מקדים לבוא לשיעור כדי לתפוס מקום קרוב לרב על ה"חצירה" (שטיח מקנים עליו ישבו ציבור המאזינים) ולגמוע בצמא את דבריו. בזמן הדרשה, בית הכנסת היה מלא על גדותיו.

וכך מתאר את האווירה מיכאל דיעי הי"ו, אחד משומעי לקחו: "עד עכשיו אני זוכר את ניגוניו הערבים בקריאת פרקי נביאים, ואת סיפוריו היפים על הנביאים והמלכים. הרב היה יושב על הדכאנה (ספסל בנוי) שמיקומו היה מצד שמאל כשאתה נכנס מהעזרה לאולם הסוכה. הציבור ברובו ישב על המחצלת ברצפה מולו, הרב היה קורא פרק מהנ"ך, ואח"כ היה עובר להסבר מפורט. אני חושב שהרב היה קורא פירושים מסדרת ספרים בשם 'מנוחת שלום' של הרב שלמה זרקא בן רבי שלום (דפוס מכלוף נג'אר מעיר סוסה). הספרים כוללים סיפורים על דוד שאול שלמה ושמואל ושאר הנביאים. על כל פרק היה מביא ספורים שהיו מרתקים את הקהל שכל השבוע ציפה להמשך השיעור".

בנוסף לשיעור תנ"ך בשבת, היה רבי חויתה מעביר בימי רביעי בשבוע שיעור שנקרא "משמרה". והיו באים ללמוד אצלו מנין לומדים משעה 14:00 עד 16:30 . אחד מהאנשים שהיה מגיע ומארגן את שיעור "המשמרה" עם הרב ביום רביעי היה בעל החסדים מושינה פרץ. ז'אקינו רחמין מאופקים מספר שמפאת כבודו שלא רצו לבטל זמנו שימתין להם, היו הם מחכים שכולם יגיעו לשיעור, ואז שולחים אחד הצעירים שירוץ לקרוא לרב מהחנות בשוק שנמצאת מאחורי הבית כנסת.

כבוד גדול היה רבי חויתה רוחש לרבני העיר רבי נסים כהן ורבי מכלוף יאנה, גם מסיבת היותם מרי דאתרא, וגם מהסיבה שהיו רבותיו המובהקים. מאז שהגיע לעיר בנגרדאן, למד רבי חויתה אצלם כעשרים שנה בכל ערב בשיעור ארבע אמות הלכה.

בספר "אחימלך הכהן", מתואר מערך הלימוד התורני בבנגרדאן באותה תקופה: "במשך שירותו בקדש בעיר הנ"ל כעשרים שנה, עשה (רבי נסים כהן זצ"ל) רבות להגדלת התורה ולהאדרתה. מלבד לימוד התשב"ר כל היום בחדר, נותן היה שיעורי ארבע אמות הלכה בלילה וביום לילדים המתקדמים וגם למבוגרים, ושלושה לילות בשבוע בימות החורף, היה מקיים שיעור נוסף עד אחרי חצות. וכך הצליח להוציא מתחת ידו תלמידים מצוינים בתלמוד ופוסקים". בחלק השני של הספר, מובא פירוט נוסף על סדר הלימוד על ידי אחד מתלמידיו של רבי נסים כהן זצ"ל: "היינו נוהגים ללמוד 5 פעמים ביום ש"ס ופוסקים".

אחרי שעלה רבי נסים כהן לישראל, החל רבי קארוץ יאנה למסור שיעורים לילדי העיר וכך לעזור לאביו רבי מכלוף. מורנו רבי חויתה וזאן סייע לרב בתפלות בימים הנוראים. היה לו קול ערב שהמתפללים זוכרים עד היום. היה סומך ומסייע לרבי מכלוף ביום כיפור, ובסוף היום הקדוש. לרוב התפלל רבי חויתה מנחה והרב מכלוף יאנה חתם בנעילה.

עם גלי העלייה הגדולים של שנת תש"ח (1948), הוקם סניף "עטרת ציון" בבנגרדאן. במסגרתו, הפעילות הציונית בבנגרדאן החלה באיסוף כסף לקרנות הציוניות, הקק"ל וקרן היסוד. גד דיעי הי"ו וז'אקינו רחמין הי"ו סיפרו שהתנועה הכינה קבוצות לעבוד בחקלאות, ונעזרה עבור כך באדמות של משפחת חדוק ומשפחת קאבלה בג'רבא. כמו כן התנועה לימדה את הנערים הַכְשָׁרָה לשימוש בכלי ירייה קלים, ארגנה שיעורים ללימוד העברית למבוגרים, וגיבשה קבוצות לעלייה מאורגנת. הפעילים בסניף בעיר בנגרדאן היו רבי עזיזי כהן יהונתן שהיה נשיא הסניף, יצחק כהן המזכיר, ורבי חויתה וזאן שהיה גזבר האגודה. פעילים נוספים היו: כמוס חדאד, פנחס סגרון, פרזי חורי ואפרים סופר.

גד דיעי הי"ו סיפר שרבי עזיזי כהן שהיה המורה לעברית גם למבוגרים ונוער, היה מארגן להם בשנים הראשונות של קום המדינה חגיגה גדולה לרגל יום העצמאות. את החגיגה היו מקיימים בבית הכנסת בדלתיים סגורות, מפחד השכנים הערבים, אבל בפנים היתה שמחה גדולה המלווה באוכל, בשתיה, בפיוטים ובהרמת דגלי ישראל.

בשנת תשי"ז (1957), בטרם עלה לארץ הקודש , היה רבי מכלוף יאנה זצ"ל נוסע לג'רבא כדי למצוא מחליף שיירש את מקומו בהנהגת הקהילה. מתוך אחריות לצאן מרעיתו, לא עלה רבי מכלוף לארץ כל עוד לא מצא מחליף ראוי.

באותה תקופה, היה רבי חויתה אחראי על החנות של המשפחה, והיה שותף עם דידו בן אחותו, וברוב ענוותנותו סירב לכל משרה רבנית.

כמה אירועים כנראה גרמו לו לשנות את דעתו. קודם כל, דידו ומשפחתו עלו ארצה, ונותר לו לדאוג מבחינה כלכלית רק למשפחתו המצומצמת, אשתו ואמו בלבד. בנוסף, השנה הקודמת היתה קשה במיוחד מבחינה כלכלית מהסיבה שלא ירדו גשמים. החקלאים הערבים נקלעו גם הם לקשיים, ולא באו כהרגלם להצטייד בסחורות אצל הסוחרים היהודים. מצב זה דרבן הרבה יהודים לעזוב, לעלות לישראל ולהפסיק לדחות את תאריך העלייה. גברת שרה פנש הי"ו העריכה שרבי חויתה היה על סף פשיטת רגל באותה שנה עקב הבצורת. כשהגיעה אליו הפנייה לקבל את המשרה, והלחץ מהקהל הלך וגבר, ניאות הרב לקבל על עצמו את משרת הרבנות, לשמחת יהודי העיר. בחודש שבט תשט"ז, רבי מכלוף יאנה עלה לישראל ורבי חויתה וזאן החליפו בכס רבנות בנגרדאן.

בדומה לקודמיו, רבי חויתה קבל את תפקיד החזן והקורא בתורה בקביעות בכל שבת וחג. כמו כן, הוא נדרש לערוך חופות וקידושין, ולדאוג לכל צרכיה הרוחניים של הקהילה. ינון כלפון וז'אקינו רחמין ויוצאי בנגרדאן וותיקים אחרים סיפרו שרבי חויתה ערך להם חופה וקידושין לפני עלייתם לישראל. ז'אקינו מספר בספר האוטוביוגרפיה שלו "מבנגרדאן לאופקים", שביום חופתו, הרב ערך חופה נוספת לריני מאזוז הי"ו. אלה היו החופות הראשונה של הרב זצ"ל והן התקיימו באדר תשט"ז, חודש אחר מינויו.

כחלק מתפקידו, לימד רבי חויתה תינוקות של בית רבן מקריאת האותיות ועד תורה ונביאים, ואת הגדולים יותר לימד גמרא ותורה . השיעורים היו מתקיימים בבית הכנסת כל יום. שתי קבוצות היו לומדים לסירוגין, שעתיים בבוקר ושעתיים אחר הצהריים, כל כתה ארבע שעות. בשאר השעות הם היו לומדים בבית ספר המקומי לימודי חול. כשרבי חויתה נעדר מבנגרדאן, היה מחליף אותו בשיעורים רבי שושן כלפון.

מתוך הרגשת כובד האחריות שנפלה עליו, החל הרב לארגן מחדש את הבית-דין אחרי עזיבת הרבנים רבי מכלוף יאנה ולפניו רבי נסים הכהן. במקרה שהיו צריכים לשבת לדון, היו מצטרפים אליו רבי שושן כלפון ורבי מסעוד ברבי, אתם היה יושב ללמוד בערבים בארבע אמות הלכה אחרי סיום השיעורים לילדים.

כאמור, הרב הוסמך בג'רבא לשחיטת עופות ובהמות. שחיטת העופות היתה בחצר בית הכנסת בימים כתיקונם. פרות וכבשים היה שוחט ב"בטוואר" (בית המטבחיים). הרב היה רושם את ההזמנות מהתושבים - כמות העופות ובשר בהמה – ואחרי זה היה מספק להם את הנדרש. 


בתענית דיבור. שְוִישִי חורי ז"ל, היה השמש האחראי על הכנת שתיה חמה למתפללים. 

הרב היה משמש לקהילה גם כ"רופא" רוחני. מי שהיה חולה בתוך ביתו, היה מבקש מהרב שיעשה לו פדיון נפש, ואז היה מרגיש טוב יותר. בנוסף, הרב היה מקבל הרבה תושבים שהיו באים אליו להוצאת עין הרע כשילדיהם היו חולים. היו מביאים אתם בגד שלבש הילד, הרב היה מוריד מהילד את העין הרע, ובאורח פלא היו מבריאים. בזמנו לא היו רופאים בהישג יד, והיה טבעי הדבר לפנות לרב לטיפול בחולה .

כבשאר ערי דרום תוניסיה, גם בעיר בנגרדאן שרצו בעונת הקיץ החמה עקרבים בכל פנה. כדי להישמר מהם, הכין הרב לחש מיוחד נגד עקרבים. בכל תחילת עונת הקיץ, היה מחלק את הדף עם הלחש לכל המשפחות, שהיו תולים אותו על אחד מקירות הבית, כדי להרחיק משם את העקרבים. דבר זה היה נהוג גם בעיר בג'רבא על ידי רבנים אחרים. וכך היו עוברים כל שנה את עונת הקיץ בשלום.

הרב היה גם מארגן לילדים את חגיגת "סעודת יתרו" (חתימה) במועדון הצמוד לבית הכנסת, שהיה משמש בעבר ככיתת לימוד עברית למתכוננים לעלות לישראל. כל ילד היה משלם סכום מסוים (מאה פרנקים בזמנו), ומביא ביצה, וכל ילדי הקהילה חגגו יחד (לא היו חוגגים בבתים הפרטיים באופן נפרד כמו בימינו). כל ילד היה מקבל מנה קוסקוס ובקבוק קולה קטן מזכוכית, והיו נאמרים דברי תורה ופסוקים מסיפור סעודת יתרו ומעשרת הדברות.


בשלב מסוים, הגיע המצב בבנגרדאן שמספר המשפחות היהודיות ירד באופן דרסטי, ונותרו רק משפחות בודדות. אחרי הימים הנוראים והחגים של שנת תשמ"א, משפחות רבי חויתה ואהרן חדאד החליטו שאין יותר מה להמתין בבנגרדאן, ועליהם לעלות ארצה.

דברים קצרים אלה על חיי הקהילה בבנגרדאן נלקטו מהספרים אחוה ושלום ומבנגרדאן לאופקים. בהמשך נוסיף ונרחיב את הנושא בלי נדר.